בשנים האחרונות אנו עדים לדאגה רבה בשל ריבוי עובדים זרים בישראל. אין כמעט מהדורת חדשות אשר אינה מתייחסת אל הנושא בצורה כזאת או אחרת. הדבר יוצר חוסר נחת בקרב חלקים די נרחבים מן הציבור. אולם יש להפריד בין עובדים זרים, אשר מגיעים לישראל במסגרת מיני פעילויות הסתננות ועובדים בעבודות מזדמנות לפרנסתם ובין עובדים זרים לסיעוד, אשר מגיעים לישראל ברישיון ובאופן חוקי ומפוקח.
אף על פי שלכאורה ניתן לטעון כי עובדים זרים לסיעוד הם עובדים זרים, למעשה מדובר בשני דברים שונים לחלוטין. עובדים זרים המגיעים בצורה בלתי חוקית שוהים בארץ ללא הגבלה וללא רישום מסודר, עד שרשויות ההגירה והחוק מאתרים אותם. כמו כן, בשל מעמדם הלא-חוקי, אין כל פיקוח על תנאי העסקתם, תנאי מחייתם וזכויותיהם, כמו גם חובותיהם. להיבט זה השלכות לא רק עליהם, אלא גם על משפחותיהם, כאשר הם מגיעים עמן, או כאשר הם מעוניינים להקים משפחה בזמן שהותם בישראל.
לעומת זאת, עובדים זרים בישראל לעבודות סיעוד, מועסקים רק על ידי חברות סיעוד מורשות, המגיעים בצורה מאורגנת, רשומה ומסודרת, נמצאים כל העת תחת עינה הפקוחה של המדינה, אשר מחד מוודאת כי לא ישהו בישראל מעבר למותר, ומאידך שומרת כי יזכו לקבל את זכויותיהם. כאשר העסקת עובד זר מתבצעת בצורה זאת, כל הצדדים יוצאים נשכרים.
עובדים זרים בישראל אשר מגיעים על מנת לעבוד בסיעוד נבחרים בקפידה לביצוע עבודה זאת. עבור חלקים נרחבים מן הציבור – אלו אשר זקוקים לטיפול סיעודי ובני משפחותיהם – מדובר במשק חיוני. עבור האדם הסיעודי, בין אם מדובר בנכים או בקשישים, אין תחליף לעובדים אלה! שכן אין ביכולתם לחכות עד שיימצאו מטפלים מקומיים אשר יסכימו לטיפול סיעודי אישי.
לפיכך, השאלה היא אינה האם דרוש עובד סיעודי זר, אלא רק כיצד לאפשר את העסקתם בצורה חוקית ואחראית, שתגן על זכויות המטופלים הסיעודיים ועל צביונה של המדינה.
לסיכום; העסקת עובדים זרים מציבה בפנינו אתגרים כמדינה וכפרטים, אך גם תורמת תרומה משמעותית, למשק בישראל והן למטופלים סיעודיים.